<h1>ראבי"ה סימן אלף צ"ז</h1>
<h2>דף עז.</h2>
ומצא בה שיליא וכו' ואינה מטמאה לא טומאת נבילות ולא טומאת אוכלין בעי רב יצחק עור חמור ששלקו וכו'. אבא מרי נ"ע היה דן על שיליא של נבלה או של טריפה שנתבשלה עם בשר כשר אם אוסרת או לאו, דהואיל דאין תורת אוכל עליה דאמרינן נפש היפה תאכלנה ותו דאין לה טומאת אוכלין אלא במחשבה הרי היא כמו (שפירשתי) [פירשא] ועץ בעלמא הוא. ואע"ג דע"י שליקה ומחשבה אית עלה טומאת אוכלין, מיהו הואיל דמעיקרא פירש' הוא שרי דלא חזי לאדם. וגרסינן בפ"ק דבכורות הלכה ומהו באכילה בסוף גמרא דילה (ז' ע"ב) אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר, פי' באכילה, מאי טעמא פירשא בעלמא הוא א"ל רב חסדא תניא דמסייעא לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין הוא ואמו חי בין הוא ואמו מת טהור(ה), פי' דפירשא בעלמא הוא והוא הדין לאכילה, וכי היכי דפשיטא התם אכילה מטומאה הכי נמי הכא לעניין שיליא כיון דאינה מטמאה מותרת נמי באכילה. וכי תימא הא אמרינן (ע"א ע"א) נבילה עד לכלב, היינו היכא דמעיקרא חזיא לאדם כדאמרינן בריש פרק דם שחיטה (כריתות כ"א ע"א), אבל היכא דמעיקרא לא חזיא לאדם לא חשבינן אכילת כלב אכילה כדמפרש התם. ואין לדמות הא לנבלת עוף טהור והחלב בכפרים שצריכין מחשבה ואפילו הכי תורת אוכלין עליו (בכורות י' ע"א וש"נ), דהתם טעמא משום דבכרכים אכלי ליה בלא מחשבה. ותו דבפרק כל הבשר הלכה המעלה את העוף בגמרא (קי"ג ע"ב) גרסינן ושיליא פירשא בעלמא הוא.
